רגע אישי לחג 3 - הבנתי שאני צריכה להקשיב לעצמי

 אני מסתובבת בימים האחרונים עם תחושה שמשהו בי השתנה. אני לא כמו שהייתי לפני שבועיים. 
יש את ענת הפנימית עד לרגע ההוא ויש את ענת הפנימית אחרי הרגע ההוא. 

אני נראית אותו דבר ,אבל מרגישה קצת אחרת.
 משודרגת. חזקה מבפנים. קשובה. מתפתחת. ובעיקר, לא מתפשרת. 
משהו מהבפנים פתאום יוצא החוצה. תחושת חוזק פנימית שמאפשרת לתחושת חוזק חיצונית. 

לפני שבועיים כתבתי ושפכתי את ליבי והחלטתי לא לפרסם כי זאת הייתה כתיבה מרפאת עבורי.
כתבתי בכאב ודמעות ואפילו עכשיו שאני כותבת אני נזכרת באותם רגעי כתיבה וכשאני קוראת אותם אני מחבקת ומבטיחה לעצמי כמה דברים. 

לפני שבועיים נשברתי.
זה לא היה עוד רגע קשה כמו שכבר חוויתי וזה לא היה רגע עם אותן חברות מוכרות וידועות, זה היה מפגש מלחיץ וסוער עם צד בי שפשוט נשבר ולא הצליח להתרומם. 
 זה היה רגע שהרגיש כמו שלוקחים עיפרון צהוב, כזה שהיינו משתמשים ביסודי ומנסים כל השיעור לשבור ופתאום הוא נחצה לשניים ויש איזה תחושת בהלה קלה. 
לא האמנתי שהצלחתי להשבר בדיוק כמו אותו עיפרון. 
בתוך השבר הרגשתי את עצמי נופלת לתוך תהום שחורה ונשארת שם ולא מצליחה לצאת.
בעיקר כעסתי. כעסתי כל כך שלא הצלחתי לראות טוב מרוב דמעות בעיניים.
אבל משהו קרה בתהום הזאת. 
האינטואיציה שלי, החברה הפנימית הטובה שלי שיאמר לזכותה מלווה אותי מרגע הולדתי ביקשה בקשה פשוטה.
 "תהיי קשובה לעצמך". בתוך כל הקושי ובתוך כל הדמעות החלטתי להקשיב לעצמי ברגע הקשה שלי.
נזכרתי שהמסע שאני עוברת קורה בגלל ההחלטה להיות קשובה לעצמי וללכת עם האינטואיציות שלי.
באותו יום היו לי לא מעט תזכורות למסע הזה מאנשים רנדומליים ובנקודות לא צפויות. הבנתי שהן לא סתם..

מהרגע שקיבלתי את ההחלטה שקבלתי לפני כמה חודשים הבטחתי לעצמי להיות קשובה יותר אז הנה!
 החלטתי לקום על שתי רגליים בתוך התהום האפלה שישבתי בה והחלטתי להקשיב ולקבל החלטות עבור עצמי בהקשבה טוטלית רק לעצמי ולנקות את הרעשים מסביב.

משהו קרה בנקודה הזאת ואני חושבת שהמסע שלי הפך למדויק קצת יותר.
 אני מבינה שאני במסע התפתחות אישית.
במסע הזה אני מחליטה 2 החלטות חשובות:
* להיות קשובה לעצמי
*להקשיב לאינטואיציות שלי

אני לומדת את הימים שלי, את השגרה החדשה שלי ופתאום מתגנבת לה תחושה שלא היתה מעולם, מגיעה תחושת שלווה.
עד לרגע השבירה ההרגשתי במנוסה ומלחמה אבל משהו  משתנה, משהו פתאום מדויק יותר ומתחזק. 
תחושה שהצלחתי להכניס עוד חתיכה לפאזל והוא מתיישב נכון וטוב. 

לפני שבועיים כתבתי ושפכתי את ליבי והחלטתי לא לפרסם. זאת הייתה כתיבה מרפאת עבורי, כתבתי בכאב ודמעות ואפילו עכשיו שאני כותבת אני נזכרת באותם רגעי כתיבה אני מחבקת ומבטיחה לעצמי כמה דברים לשנה החדשה שמתחילה:

 אני מבטיחה לבטוח בלא נודע.
 מבטיחה להיות קשובה לעצמי.
מבטיחה לנסות לסנן רעשי רקע ולהתמקד במיקוד פנימי.
ובעיקר מבטיחה להאמין בעצמי ולהמשיך לחזק את עצמי בתוך המסע הזה. 

אני עדיין ענת, אבל עם קול פנימי חזק יותר ומתקרקע.
אני מוכנה לשנה הזאת...ומחכה לראות איפה אהיה בעוד שנה בדיוק.

תהא שנה טובה וברכותיה! 
לקראת כיפור החלטתי להתחיל לכתוב בכל בוקר על מה אני מודה ובין ההודיה כתבתי גם סליחה מעצמי. סליחה מכל מה שהעברתי את הנפש והגוף שלי בשנה האחרונה. 
אני בהודיה על כל מה שהיה ועל כל מה שעתיד להגיע. אני מודה על כל מה שמתאפשר כאן ועכשיו 
מאחלת לכל אחד ואחת להיות יותר קשובים לעצמכם ולבטוח במסע האישי והייחודי של כל אחד ואחת מכם.
קומו כשהאינטואיציה דופקת בדלת ותפתחו לה את הדלת. אל תתעלמו. הכל אפשרי.

סיפור 2 כשהבנתי שהדרך החוצה היא להיכנס פנימה

 

 The Only Way Out Is IN

(מתוך הפודקאסט "יוצאות מין הכלל")

"מה החלום שלך? איפה את רואה את עצמך עוד כמה שנים?"
שתיקה. 

לפני חודשיים חוויתי לראשונה מפגש עם חברה חדשה. נפגשנו לקפה והייתי בטוחה שיהיה קצר ואמשיך לדרכי.
אבל האמת שהיא תפסה אותי לפגישה מאוד ארוכה. הפגישה שלנו נמשכה כשבועיים.
בתוך הפגישה הזאת הרגשתי לראשונה בחיי ריקנות מוחלטת. הרגשתי שאני בתוך התהום של עצמי.
החברה החדשה הזאת הביאה איתה תחושה חדשה שניסיתי להימנע מלפגוש. תחושה של ש ק ט.

לראשונה יש לי שקט,
 איזה פחד. 

מעולם בחיי לא היתי בשקט. תמיד במסלול. תמיד בלמידה ועשייה.
העשייה הגיעה לשיאה בארבע השנים האחרונות. לקחתי על עצמי המון וידעתי שאני מסוגלת וכל יכולה. 
אני צעירה, אני חרוצה, אני מצוינת , אני כל יכולה!! Im independent woman!! לחיי הפמיניזם!
כל הזמן חוזרת על האימרה שאני צריכה להביא משכורת ראויה הביתה וזה יקרה רק בעזרת עבודה קשה. אני צריכה כל הזמן לעבוד על מנת להצליח. 
בנוסף, אני צריכה להתאמן 3 פעמים בשבוע, לאכול בריא, להפגש עם חברות, להתקשר לשאול לשלומה של סבתא וגם לענות לשיחות מההורים.
בדרך כלל כבר לא היתה לי סבלנות לענות והייתי קצרה מאוד ועסוקה מאוד.

 אלה היו הנקודות שהבנתי שמשהו בי נשבר.

שלא לדבר על סופי השבוע.
כל סוף שבוע מחדש מרגישה שצריכה להספיק הכל מהכל.
כמו חייל שחזר לשוש ויש לו רק 24 שעות להיות בבית.
 ובסוף כל מוצאי שבת הייתה תופסת אותי מועקה של ממש, שביזות עמוקה.
שביזות כמו שהייתי מרגישה אי שם בתקופת השירות כמשקית עלייה במחוה אלון שצריכה למחרת לקום ב5 וחצי ולהתחיל במסע החזרה לבסיס. 

העבודה שאבה אותי לעשייה 24/7.
מהרגע שהשעון צלצל ב6 בבוקר ועד לשעת ערב מאוחרת הייתי בקצב טורבו.
הרגשתי שהטירוף והעומס מחיים אותי, נותנים לי דרייב.
הרגשתי שאם אספיק את כל המשימות שהיו לי באותו יום אקבל עוד דלק כדי להמשיך קצב.
 השלמתי שזאת אני וכנראה זה מה שאני צריכה. 

 בשנתיים האחרונות הגוף התחיל לאותת שאין יותר דלק לשרוף. יש נזילה.  
חשבתי שזה "בקטנה".
התחלתי להתעורר מדי לילה ב2 לפנות בוקר ולפעמים אפילו החזקתי עד 4 לפנות בוקר כי פשוט לא היה בי את הכוח להתמודד עם המקלחת.
כל לילה הייתי מתעוררת מיוזעת, ספוגה במי זיעה של עצמי שדרשו ממני להתפשט ולרוץ למקלחת באמצע ינואר.
כשהבנתי שזה קורה כל לילה אז התחלתי לכוון דוד לאמצע הלילה כדי שלפחות יהיו לי מים חמים.
 בדיעבד, הזעות לילה הן ממש לא בקטנה.
לשקול 48 קילו כנראה גם לא היה בקטנה. 
ואז הגיעה גרייבס, 
 אכתוב עליה בפעם אחרת.
 חברה משמעותית בסיפור שלי. 

הבעיה שאני לא הכרתי משהו אחר.
אם אני לא בעשייה אז אני עצלנית, בטלנית ולא יוצלחת.
 אם התפנתה לי משבצת במהלך היום כי אחד התלמידים הפרטיים ביטל שיעור הייתי שמחה כי זה נתן לי עוד זמן לעבוד על המחשב או לבדוק מבחנים.
כל שעה ביום היא קריטית לעשייה!
(הייתי גם מלמדת שיעורים פרטיים אחה"צ כי אי אפשר להתקיים ממשכורת של מורה ב100% מישרה). 

היציאה מהמרתון שאליו נכנסתי אפשרה לי להתחיל לנשום מחדש.
כמה חיכיתי לדעת שב1 בספטמבר אני לא מתחילה את שנת הלימודים! רציתי כל כך שקט.
 טלפון שקט מהודעות, שקט מהתראות מכל הקבוצות, בלי ריצות. אני רוצה כוח ולא להיות מרוטה. 
 די,מספיק.
שקט. 

ובפעם ראשונה פגשתי את השקט שכל כך ייחלתי לו. 

ואף אחד לא אמר כמה הוא מפחיד.

הוא מפחיד פחד מוות. 

בתוך השקט מגיעות המחשבות;
למה את לא מקדמת את עצמך? למה את לא לומדת עוד דברים לקראת הלימודים?
למה את מעלה פוסט ואחר כך עוזבת? למה את לא בעשייה?
את לא בחופש הגדול כבר מתוקה. את עצמאית. את צריכה להתחיל לבסס את עצמך. 

אז אני בונה לוז לקיץ כדי להשקיט.
6 וחצי בבוקר אקום לאימון, אלמד שיעורים במהלך היום. בין לבין חברה פה, חברה שם, קצת משפחה, נסיעה ועוד נסיעה ועוד נסיעה ועוד.....רק להיות בעשייה. לברוח מהשקט.
אבל אף מפגש ואף משימה לא משקיטה את השקט.
 

השקט הפנימי שוטף אותי. 

בסוף חודש יוני אני מתיישבת לקפה עם החברה החדשה, עם השקט.
 ומאפשרת לי ליפול לתוך השקט של עצמי. ללא שליטה.
אני לא שולטת בעצב שתוקף אותי, בדמעות שיורדות, במחשבות שמגיעות, והמון תהיות...
האם בחרתי נכון? אולי זאת היתה טעות לעזוב לגמרי? 
השקט מביא איתו מצב רוח שגורם להרגיש אפילו קצת משוגעת.
 הייתן מצפות שתכף אכתוב שהגיעה הוסת והכל מובן. אבל הוסת לא מגיעה.
היא לא מגיעה כבר המון זמן.
 אני המון זמן כועסת עליה ונלחמת עליה.
אבל היום אני מחליטה  שאני לא כועסת יותר.
אני רוצה להבין אותה, להכיל אותה ולנחם אותה.
אולי היא מחכה להגיע כשאבחר להתמודד עם הפחד היותר עמוק שלי ואז נס הבולונז שלי יופיע. 

אוגוסט, בערך חודש אחרי המפגש הראשון אני נפגשת עם השקט שוב.
 רק שהפעם אני משחררת שליטה ונכנסת איתה לבית הקפה.
בבית הקפה נשארתי כמה ימים. פתאום מעקצץ לי לחזור לשגרה הישנה ואני מנסה להבין למה אני בדיוק מתגעגעת. אז אני נותנת לעצמי להתגעגע ונותנת לתחושות הלא נעימות לעלות ונסחפת לשיחה עם השקט.
בתום הימים והשקט אני מבינה 2 דברים:
1. אני עוד מנסה להבין מי אני ואיך יהיה נכון לדייק את עצמי- זה ייקח זמן!!
2.שאני אמיצה לא על זה שעזבתי, לא על זה שבחרתי בעצמי ולא על זה שהחלטתי לחשב מסלול מחדש
(שניה רגע, זה לא פחות אמיץ)

אלא, אני מרגישה אמיצה על זה ש:
לא הלכתי לבית ספר אחר.
לא בחרתי בעבודה שלא מספקת את הנפש.
לא מילאתי לעצמי את החלל שהתפנה.
אלא,
בחרתי להסתכל פנימה
וזה הדבר הכי מפחיד שעשיתי.

בכל מפגש כזה אני לא אדע מה אני אפגוש ועם מה אני אתמודד אבל ברגע שנתתי לעצמי פעם אחת להכנס לבפנים,
 ועכשיו שוב, אני מרגישה קצת יותר מוכנה לפעמים הבאות שיבואו.
והם יבואו,
אני בטוחה.
אני מקווה שבפעם הבאה אפחד קצת פחות לקפוץ פנימה כי אני יודעת שאצליח לצאת. 

השבוע האזנתי לפודקאסט של אילור וקים "יוצאות מין הכלל" לפרק בשם: "מפסיקות לרדוף אחרי הדבר הגדול".
אילור דיברה הרבה על התחושות שחוויתי והיא אמרה משפט שתפס אותי חזק והקשבתי לו 3 פעמים. 

"אני רוצה להיות מסופקת ומאושרת מהדרך.
אם הדבר שחלמתי עליו יגיע- איזה בונוס!
אבל אני רוצה לקום בבוקר ושיהיה לי טוב.
אני רוצה להיות מאושרת ומסופקת וזה מה שאני מכוונת אליו".

"מה החלום שלך? מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?"
לא הצלחתי לענות.
"אני רוצה שיהיה לי טוב. להיות מסופקת ממה שאני עושה ולהיות בריאה.."
אמרתי לעצמי.

ענת

סיפור 1 כשהבנתי שלא נעים לי מת מזמן

אזהרה **כתיבה רגשנית אמוציונלית.** 

עלה נידף ברוח

ככה קראתי לתחושה שאני מרגישה בימים האחרונים.

אני מדמיינת עץ עצום, גדול, מלא בעלים כתומים ואדומים נטוע עמוק וחזק.
עץ כזה שנותן צל לכל יושביו ורק מחכה שיגיעו אליו לשבת מתחתיו עם שמיכה ובקבוק יין.
מדי פעם הרוח מגיעה לבקר ונושבת, מרעננת את העלים ומבקשת לצאת עם חלקם למסע איתה.

עם הרוח נתלשים עלים, חלקם עוד קטנים וחלקם כבר די גדולים.

הרוח לוקחת את העלים ונושבת איתם לאן שרק רוצה.
חלקם נופלים בדרך על האדמה, חלקם נופלים במים ושטים להם..וחלקם ממשיכים איתה במסע. 

אני ביניהם.

 הייתי מוכנה להיתלש ולנוע בשיא הביטחון כשהיא הגיעה אבל האמת שעכשיו אני חוששת.  אני לא יודעת איך היא מתכננת להביא אותי ליעד.

רגע, 

מה בדיוק היעד? אולי אלה בעצם יעדים? 

כשנתתי לה לקחת אותי הייתי בטוחה בעצמי. אפילו מאוד. אני עדיין. כנראה שלהתפרק ולתהות זה חלק מהמסע..

ההחלטה לעזוב את המקום שבו אני נמצאת הייתה החלטה שלמה שהגיעה עם המון מחשבה. 

השנה האחרונה הביאה המון איתותים וסימנים שהגיע הזמן לעצור, להקשיב למחשבות ולתחושות ולהגיד בקול רום "אני צריכה לצאת ולעשות משהו אחר".

 
אי שם בנובמבר 2023 החלטתי שאני לא ממשיכה את השנה השניה בתואר השני והנחשק "לקויות למידה".
זעקתי בפנים שאני עושה משהו שלא מעניין אותי ולא משרת את מי שאני.
די מספיק לא רוצה. לקח קצת זמן עד שהוצאתי את המשפט הזה החוצה. "לא רוצה להמשיך." 
הסביבה ניסתה להבין, לעודד במשפטים כמו "עוד קצת...כבר עשית שנה אחת תעשי גם את השניה..זאת היציאה שלך מביה"ס" ועוד הרבה פתרונות ל"למה לא לעזוב". 

בערב השנה החדשה 31.12.23 חזרתי נסערת מהעבודה, חנוקה בדמעות והרגשתי שאני לא יכולה יותר. 

בשיחה מלאת דמעות ופאניקה עם שני פרופסורים נכבדים שאני אוהבת ובמקרה החמים שלי, התפרקתי.
 אמרתי שאני עוצרת ולא ממשיכה  כי זה לא זה. והם..באפס ביקורתיות ועם חיוך גדול מהול בדאגה כי יש לומר שהייתי כבר לבנה מרוב חרדה אמרו לי "שחררי." 
זה מעניין איך כשאנחנו כבר גדלים וכמעט שווים להורים שלנו אנחנו עדיין מחפשים את האישור שלהם להחלטות שאנחנו עושים.  או שזאת רק אני?  

 טוב, חצי הקלה. אבל הנשימה עדיין עצורה.
 מרגישה אבן בגרון שלא נותנת לקחת נשימה עמוקה טובה ולהשתחרר. 

מבינה שההחלטה לעזוב את התואר הייתה רק ההתחלה במסע ההחלטות שאני עומדת לקבל.
 צריכה להתחיל לשחרר משקולות שמטביעות אותי למטה.

 המחשבות על ביה"ס לא הפסיקו לבוא וכל פעם הדפתי אותם עד שכבר לא יכולתי...

המקום עבודה שלי עשה אותי חולה וגרם לי למועקה ולחץ. לחץ שהתבשל והביא אותי כנראה לבעיה בריאותית אחרת שעליה נדבר בחלק אחר. 

אתם מבינים, להיות מחנכת זה כמו אחות בחדר מיון: הכל דחוף, הכל עכשיו, אין גבולות, זמינות 24/7, ההורים צריכים מענה עכשיו, הילדים צריכים עזרה עכשיו. בייסיקלי תפקדתי כמחנכת, רופאה, פסיכולוגית, קואצ'רית ועוד שלל תארים שכנראה רכשתי מעצם היותי מורה. ואני כהרגלי הכל לוקחת ללב, עובדת מהלב..
הלב שלי פשוט לקח על עצמו יותר מדי. 

במשך החצי שנה האחרונה ייסרתי את עצמי על המחויבות שלי כלפי התלמידים שלי, הצוות שלי וממשיכה להתעקש עם עצמי שאסיים רק את המחזור הזה..רק עוד שנה ואז מקסימום אעזוב...
אבל הראש והלב כל הזמן עבדו ולא הייתי רגועה.
במהלך התקופה הזאת היו אינסוף שיחות עם החברות והמשפחה.
לא הייתי אני יותר.
הרגשתי כמו רוח רפאים בעבודה. בחוץ מחייכת אבל בפנים נשרפת. כבר לא יכולה יותר.
והבנתי שאני נשארת בעבודה שלי רק כדי לתת לאחרים להרגיש נעים וטוב כי "לא נעים לי". 

המשפט  "לא נעים לי" מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד היה לי חשוב שלאחרים בסביבתי יהיה נעים ונוח כשלי לא תמיד היה.

החלק הזה, בלהגיד לא לוקח אותי לנקודות כילדה שתמיד פחדתי שיכעסו עלי או לא ידברו איתי כי אמרתי פשוט לא.
כשהייתי קטנה היתה לי חברה שלא ידעתי איך להתמודד עם העובדה שלא בא לי להפגש איתה. פעם,לפני עידן הניידים היו עוד טלפונים בבתים ותמיד כשהיתה מתקשרת היתי מבקשת מאמא שתגיד שאני לא בבית או שאני לא יכולה הכל כדי להמנע מהלחצים שהפעילה עליי.
 אבל אם נפגשתי עם חברה אחרת היתה עושה לי דרמות שלא מביישות סצנה מ"כמעט מלאכים". 
הסצנות האלה קרו עוד הרבה בכל מיני מצבים כחלק מגיל ההתבגרות שלי והיום אני יודעת שכל חברה כזאת היתה שיעור לחיים. 

 היום אני לא בקשר עם שלושת החברות שהיוו שיעורים משמעותיים בחיים שלי. אני יודעת שהתפקיד שלהן בחיים שלי הכין אותי לשיעור הגדול שלי בשנות ה20 לחיי; להיות כנה עם עצמי, לא לחפש תירוצים ולהגיד בפעם ראשונה את האמת as is  גם אם לא נעים. 

כמו שחברות שלי אומרות: "לא נעים מת מזמן".
משפט שבכל שיחה במהלך השנה הזאת עלה.
 והן צדקו.

 הגיע הזמן לקחת את המושכות לידיים שלי ולעשות את מה שלי נעים.

 ואווווווווו כמה זה קשה!!
אני עוד לומדת לעשות את זה בדרך שלי אבל את ה"לא נעים" הראשון והכי קשה עשיתי השנה.
בחרתי בי.

בחרתי להקשיב לי. בחרתי לטפל בי. בחרתי פשוט להיות קשובה ולהיות שם בשבילי.

בימים האחרונים אני מנסה קצת להילחם ברוח ולהתעקש על וודאות בתוך מסלול של חוסר וודאות. אבל כמו רוח היא מפסיקה לפעמים לנשוב ומפילה אותי ארצה על הדשא ונותנת לי זמן להתפרק ולבכות.

 היו המון נקודות של בכי השבוע והשיר "יש לך אותך" של מירי מסיקה התנגן בבית לאורך כל היום כי היה שם משפט שבכל פעם ששמעתי אותו נתן לי את הכוח להתאסף מחדש. 

"וגם אם תהיי שם לבד, לבד כל כך

 תדעי שתמיד יש לך אותך"

אז אולי אני קצת מתאבלת על התקופה שאני נפרדת ממנה. אולי אני מתאבלת על ה1 בספטמבר שלא שלי יותר ולא מהווה עבורי את היום הראשון לשנה. אולי אני מתאבלת על הקשרים עם התלמידים שהשארתי, אולי אני מתאבלת על השגרה הכל כך עמוסה שמילאה אותי ואולי אני מתאבלת על כך שאני מחפשת את עצמי.

בא לי קצת  להתאבל על הקושי, על החוסר הוודאות, ועל כל זה יש גם את הקושי בלהבין את הגוף שלי, הקושי בלקבל מחזור..על הקושי בהבנה שהגוף שלי כרגע בוחר אחרת.
הרבה סיבות לבכי.
אבל זה לא בכי של עצב. זה בכי שונה, זה בכי אחר. 
אחרי הבכי יש תחושת  התפרקות. אבל אחרי שמתפרקים צריך לאסוף את החתיכות ולהרכיב מחדש.  

 אז החלטתי שאני מתפרקת לחתיכות ובוחרת לפרוק הכל בכתיבה. 

אני אוהבת לכתוב ,זה מרפא אותי. 

החלטתי לכתוב עבורי. לכתוב על מה שאני עוברת ומרגישה.

 אני מרגישה שיש המון נקודות במסע שלי שצריכות להיאמר ולהיכתב  אולי כל שבוע ,אולי כל שבועיים. ואולי פשוט...

אעשה מה שבא לי! מה יש? מבלי להסביר ולחפש אישור ללמה?

 (הנה...הקול של הביקורת עומד להגיע...ששש....)

ואם בחרתם לקרוא אותי אז כיף לי ואם לא? 

האמת שזה גם בסדר כי ממש נעים לי לכתוב פשוט לעצמי. 

נסיגת מרקורי מסתיימת אומרים..

 אני אשכב רק עוד קצת על הדשא ואתחיל תכף לאסוף את החלקים של עצמי

 ואחכה לרוח שתמשוך אותי בחזרה ואמשיך במסע אל הלא נודע.

עד הפעם הבאה..

ענת