אני מסתובבת בימים האחרונים עם תחושה שמשהו בי השתנה. אני לא כמו שהייתי לפני שבועיים.
יש את ענת הפנימית עד לרגע ההוא ויש את ענת הפנימית אחרי הרגע ההוא.
אני נראית אותו דבר ,אבל מרגישה קצת אחרת.
משודרגת. חזקה מבפנים. קשובה. מתפתחת. ובעיקר, לא מתפשרת.
משהו מהבפנים פתאום יוצא החוצה. תחושת חוזק פנימית שמאפשרת לתחושת חוזק חיצונית.
לפני שבועיים כתבתי ושפכתי את ליבי והחלטתי לא לפרסם כי זאת הייתה כתיבה מרפאת עבורי.
כתבתי בכאב ודמעות ואפילו עכשיו שאני כותבת אני נזכרת באותם רגעי כתיבה וכשאני קוראת אותם אני מחבקת ומבטיחה לעצמי כמה דברים.
לפני שבועיים נשברתי.
זה לא היה עוד רגע קשה כמו שכבר חוויתי וזה לא היה רגע עם אותן חברות מוכרות וידועות, זה היה מפגש מלחיץ וסוער עם צד בי שפשוט נשבר ולא הצליח להתרומם.
זה היה רגע שהרגיש כמו שלוקחים עיפרון צהוב, כזה שהיינו משתמשים ביסודי ומנסים כל השיעור לשבור ופתאום הוא נחצה לשניים ויש איזה תחושת בהלה קלה.
לא האמנתי שהצלחתי להשבר בדיוק כמו אותו עיפרון.
בתוך השבר הרגשתי את עצמי נופלת לתוך תהום שחורה ונשארת שם ולא מצליחה לצאת.
בעיקר כעסתי. כעסתי כל כך שלא הצלחתי לראות טוב מרוב דמעות בעיניים.
אבל משהו קרה בתהום הזאת.
האינטואיציה שלי, החברה הפנימית הטובה שלי שיאמר לזכותה מלווה אותי מרגע הולדתי ביקשה בקשה פשוטה.
"תהיי קשובה לעצמך". בתוך כל הקושי ובתוך כל הדמעות החלטתי להקשיב לעצמי ברגע הקשה שלי.
נזכרתי שהמסע שאני עוברת קורה בגלל ההחלטה להיות קשובה לעצמי וללכת עם האינטואיציות שלי.
באותו יום היו לי לא מעט תזכורות למסע הזה מאנשים רנדומליים ובנקודות לא צפויות. הבנתי שהן לא סתם..
מהרגע שקיבלתי את ההחלטה שקבלתי לפני כמה חודשים הבטחתי לעצמי להיות קשובה יותר אז הנה!
החלטתי לקום על שתי רגליים בתוך התהום האפלה שישבתי בה והחלטתי להקשיב ולקבל החלטות עבור עצמי בהקשבה טוטלית רק לעצמי ולנקות את הרעשים מסביב.
משהו קרה בנקודה הזאת ואני חושבת שהמסע שלי הפך למדויק קצת יותר.
אני מבינה שאני במסע התפתחות אישית.
במסע הזה אני מחליטה 2 החלטות חשובות:
* להיות קשובה לעצמי
*להקשיב לאינטואיציות שלי
אני לומדת את הימים שלי, את השגרה החדשה שלי ופתאום מתגנבת לה תחושה שלא היתה מעולם, מגיעה תחושת שלווה.
עד לרגע השבירה ההרגשתי במנוסה ומלחמה אבל משהו משתנה, משהו פתאום מדויק יותר ומתחזק.
תחושה שהצלחתי להכניס עוד חתיכה לפאזל והוא מתיישב נכון וטוב.
לפני שבועיים כתבתי ושפכתי את ליבי והחלטתי לא לפרסם. זאת הייתה כתיבה מרפאת עבורי, כתבתי בכאב ודמעות ואפילו עכשיו שאני כותבת אני נזכרת באותם רגעי כתיבה אני מחבקת ומבטיחה לעצמי כמה דברים לשנה החדשה שמתחילה:
אני מבטיחה לבטוח בלא נודע.
מבטיחה להיות קשובה לעצמי.
מבטיחה לנסות לסנן רעשי רקע ולהתמקד במיקוד פנימי.
ובעיקר מבטיחה להאמין בעצמי ולהמשיך לחזק את עצמי בתוך המסע הזה.
אני עדיין ענת, אבל עם קול פנימי חזק יותר ומתקרקע.
אני מוכנה לשנה הזאת...ומחכה לראות איפה אהיה בעוד שנה בדיוק.
תהא שנה טובה וברכותיה!
לקראת כיפור החלטתי להתחיל לכתוב בכל בוקר על מה אני מודה ובין ההודיה כתבתי גם סליחה מעצמי. סליחה מכל מה שהעברתי את הנפש והגוף שלי בשנה האחרונה.
אני בהודיה על כל מה שהיה ועל כל מה שעתיד להגיע. אני מודה על כל מה שמתאפשר כאן ועכשיו
מאחלת לכל אחד ואחת להיות יותר קשובים לעצמכם ולבטוח במסע האישי והייחודי של כל אחד ואחת מכם.
קומו כשהאינטואיציה דופקת בדלת ותפתחו לה את הדלת. אל תתעלמו. הכל אפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה