אזהרה **כתיבה רגשנית אמוציונלית.**
עלה נידף ברוח
ככה קראתי לתחושה שאני מרגישה בימים האחרונים.
אני מדמיינת עץ עצום, גדול, מלא בעלים כתומים ואדומים נטוע עמוק וחזק.
עץ כזה שנותן צל לכל יושביו ורק מחכה שיגיעו אליו לשבת מתחתיו עם שמיכה ובקבוק יין.
מדי פעם הרוח מגיעה לבקר ונושבת, מרעננת את העלים ומבקשת לצאת עם חלקם למסע איתה.
עם הרוח נתלשים עלים, חלקם עוד קטנים וחלקם כבר די גדולים.
הרוח לוקחת את העלים ונושבת איתם לאן שרק רוצה.
חלקם נופלים בדרך על האדמה, חלקם נופלים במים ושטים להם..וחלקם ממשיכים איתה במסע.
אני ביניהם.
הייתי מוכנה להיתלש ולנוע בשיא הביטחון כשהיא הגיעה אבל האמת שעכשיו אני חוששת. אני לא יודעת איך היא מתכננת להביא אותי ליעד.
רגע,
מה בדיוק היעד? אולי אלה בעצם יעדים?
כשנתתי לה לקחת אותי הייתי בטוחה בעצמי. אפילו מאוד. אני עדיין. כנראה שלהתפרק ולתהות זה חלק מהמסע..
ההחלטה לעזוב את המקום שבו אני נמצאת הייתה החלטה שלמה שהגיעה עם המון מחשבה.
השנה האחרונה הביאה המון איתותים וסימנים שהגיע הזמן לעצור, להקשיב למחשבות ולתחושות ולהגיד בקול רום "אני צריכה לצאת ולעשות משהו אחר".
אי שם בנובמבר 2023 החלטתי שאני לא ממשיכה את השנה השניה בתואר השני והנחשק "לקויות למידה".
זעקתי בפנים שאני עושה משהו שלא מעניין אותי ולא משרת את מי שאני.
די מספיק לא רוצה. לקח קצת זמן עד שהוצאתי את המשפט הזה החוצה. "לא רוצה להמשיך."
הסביבה ניסתה להבין, לעודד במשפטים כמו "עוד קצת...כבר עשית שנה אחת תעשי גם את השניה..זאת היציאה שלך מביה"ס" ועוד הרבה פתרונות ל"למה לא לעזוב".
בערב השנה החדשה 31.12.23 חזרתי נסערת מהעבודה, חנוקה בדמעות והרגשתי שאני לא יכולה יותר.
בשיחה מלאת דמעות ופאניקה עם שני פרופסורים נכבדים שאני אוהבת ובמקרה החמים שלי, התפרקתי.
אמרתי שאני עוצרת ולא ממשיכה כי זה לא זה. והם..באפס ביקורתיות ועם חיוך גדול מהול בדאגה כי יש לומר שהייתי כבר לבנה מרוב חרדה אמרו לי "שחררי."
זה מעניין איך כשאנחנו כבר גדלים וכמעט שווים להורים שלנו אנחנו עדיין מחפשים את האישור שלהם להחלטות שאנחנו עושים. או שזאת רק אני?
טוב, חצי הקלה. אבל הנשימה עדיין עצורה.
מרגישה אבן בגרון שלא נותנת לקחת נשימה עמוקה טובה ולהשתחרר.
מבינה שההחלטה לעזוב את התואר הייתה רק ההתחלה במסע ההחלטות שאני עומדת לקבל.
צריכה להתחיל לשחרר משקולות שמטביעות אותי למטה.
המחשבות על ביה"ס לא הפסיקו לבוא וכל פעם הדפתי אותם עד שכבר לא יכולתי...
המקום עבודה שלי עשה אותי חולה וגרם לי למועקה ולחץ. לחץ שהתבשל והביא אותי כנראה לבעיה בריאותית אחרת שעליה נדבר בחלק אחר.
אתם מבינים, להיות מחנכת זה כמו אחות בחדר מיון: הכל דחוף, הכל עכשיו, אין גבולות, זמינות 24/7, ההורים צריכים מענה עכשיו, הילדים צריכים עזרה עכשיו. בייסיקלי תפקדתי כמחנכת, רופאה, פסיכולוגית, קואצ'רית ועוד שלל תארים שכנראה רכשתי מעצם היותי מורה. ואני כהרגלי הכל לוקחת ללב, עובדת מהלב..
הלב שלי פשוט לקח על עצמו יותר מדי.
במשך החצי שנה האחרונה ייסרתי את עצמי על המחויבות שלי כלפי התלמידים שלי, הצוות שלי וממשיכה להתעקש עם עצמי שאסיים רק את המחזור הזה..רק עוד שנה ואז מקסימום אעזוב...
אבל הראש והלב כל הזמן עבדו ולא הייתי רגועה.
במהלך התקופה הזאת היו אינסוף שיחות עם החברות והמשפחה.
לא הייתי אני יותר.
הרגשתי כמו רוח רפאים בעבודה. בחוץ מחייכת אבל בפנים נשרפת. כבר לא יכולה יותר.
והבנתי שאני נשארת בעבודה שלי רק כדי לתת לאחרים להרגיש נעים וטוב כי "לא נעים לי".
המשפט "לא נעים לי" מלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. תמיד היה לי חשוב שלאחרים בסביבתי יהיה נעים ונוח כשלי לא תמיד היה.
החלק הזה, בלהגיד לא לוקח אותי לנקודות כילדה שתמיד פחדתי שיכעסו עלי או לא ידברו איתי כי אמרתי פשוט לא.
כשהייתי קטנה היתה לי חברה שלא ידעתי איך להתמודד עם העובדה שלא בא לי להפגש איתה. פעם,לפני עידן הניידים היו עוד טלפונים בבתים ותמיד כשהיתה מתקשרת היתי מבקשת מאמא שתגיד שאני לא בבית או שאני לא יכולה הכל כדי להמנע מהלחצים שהפעילה עליי.
אבל אם נפגשתי עם חברה אחרת היתה עושה לי דרמות שלא מביישות סצנה מ"כמעט מלאכים".
הסצנות האלה קרו עוד הרבה בכל מיני מצבים כחלק מגיל ההתבגרות שלי והיום אני יודעת שכל חברה כזאת היתה שיעור לחיים.
היום אני לא בקשר עם שלושת החברות שהיוו שיעורים משמעותיים בחיים שלי. אני יודעת שהתפקיד שלהן בחיים שלי הכין אותי לשיעור הגדול שלי בשנות ה20 לחיי; להיות כנה עם עצמי, לא לחפש תירוצים ולהגיד בפעם ראשונה את האמת as is גם אם לא נעים.
כמו שחברות שלי אומרות: "לא נעים מת מזמן".
משפט שבכל שיחה במהלך השנה הזאת עלה.
והן צדקו.
הגיע הזמן לקחת את המושכות לידיים שלי ולעשות את מה שלי נעים.
ואווווווווו כמה זה קשה!!
אני עוד לומדת לעשות את זה בדרך שלי אבל את ה"לא נעים" הראשון והכי קשה עשיתי השנה.
בחרתי בי.
בחרתי להקשיב לי. בחרתי לטפל בי. בחרתי פשוט להיות קשובה ולהיות שם בשבילי.
בימים האחרונים אני מנסה קצת להילחם ברוח ולהתעקש על וודאות בתוך מסלול של חוסר וודאות. אבל כמו רוח היא מפסיקה לפעמים לנשוב ומפילה אותי ארצה על הדשא ונותנת לי זמן להתפרק ולבכות.
היו המון נקודות של בכי השבוע והשיר "יש לך אותך" של מירי מסיקה התנגן בבית לאורך כל היום כי היה שם משפט שבכל פעם ששמעתי אותו נתן לי את הכוח להתאסף מחדש.
"וגם אם תהיי שם לבד, לבד כל כך
אז אולי אני קצת מתאבלת על התקופה שאני נפרדת ממנה. אולי אני מתאבלת על ה1 בספטמבר שלא שלי יותר ולא מהווה עבורי את היום הראשון לשנה. אולי אני מתאבלת על הקשרים עם התלמידים שהשארתי, אולי אני מתאבלת על השגרה הכל כך עמוסה שמילאה אותי ואולי אני מתאבלת על כך שאני מחפשת את עצמי.
בא לי קצת להתאבל על הקושי, על החוסר הוודאות, ועל כל זה יש גם את הקושי בלהבין את הגוף שלי, הקושי בלקבל מחזור..על הקושי בהבנה שהגוף שלי כרגע בוחר אחרת.
הרבה סיבות לבכי.
אבל זה לא בכי של עצב. זה בכי שונה, זה בכי אחר.
אחרי הבכי יש תחושת התפרקות. אבל אחרי שמתפרקים צריך לאסוף את החתיכות ולהרכיב מחדש.
אז החלטתי שאני מתפרקת לחתיכות ובוחרת לפרוק הכל בכתיבה.
אני אוהבת לכתוב ,זה מרפא אותי.
החלטתי לכתוב עבורי. לכתוב על מה שאני עוברת ומרגישה.
אני מרגישה שיש המון נקודות במסע שלי שצריכות להיאמר ולהיכתב אולי כל שבוע ,אולי כל שבועיים. ואולי פשוט...
אעשה מה שבא לי! מה יש? מבלי להסביר ולחפש אישור ללמה?
(הנה...הקול של הביקורת עומד להגיע...ששש....)
ואם בחרתם לקרוא אותי אז כיף לי ואם לא?
האמת שזה גם בסדר כי ממש נעים לי לכתוב פשוט לעצמי.
נסיגת מרקורי מסתיימת אומרים..
אני אשכב רק עוד קצת על הדשא ואתחיל תכף לאסוף את החלקים של עצמי
ואחכה לרוח שתמשוך אותי בחזרה ואמשיך במסע אל הלא נודע.
עד הפעם הבאה..
ענת
