"מה החלום שלך? איפה את רואה את עצמך עוד כמה שנים?"
שתיקה.
לפני חודשיים חוויתי לראשונה מפגש עם חברה חדשה. נפגשנו לקפה והייתי בטוחה שיהיה קצר ואמשיך לדרכי.
אבל האמת שהיא תפסה אותי לפגישה מאוד ארוכה. הפגישה שלנו נמשכה כשבועיים.
בתוך הפגישה הזאת הרגשתי לראשונה בחיי ריקנות מוחלטת. הרגשתי שאני בתוך התהום של עצמי.
החברה החדשה הזאת הביאה איתה תחושה חדשה שניסיתי להימנע מלפגוש. תחושה של ש ק ט.
לראשונה יש לי שקט,
איזה פחד.
מעולם בחיי לא היתי בשקט. תמיד במסלול. תמיד בלמידה ועשייה.
העשייה הגיעה לשיאה בארבע השנים האחרונות. לקחתי על עצמי המון וידעתי שאני מסוגלת וכל יכולה.
אני צעירה, אני חרוצה, אני מצוינת , אני כל יכולה!! Im independent woman!! לחיי הפמיניזם!
כל הזמן חוזרת על האימרה שאני צריכה להביא משכורת ראויה הביתה וזה יקרה רק בעזרת עבודה קשה. אני צריכה כל הזמן לעבוד על מנת להצליח.
בנוסף, אני צריכה להתאמן 3 פעמים בשבוע, לאכול בריא, להפגש עם חברות, להתקשר לשאול לשלומה של סבתא וגם לענות לשיחות מההורים.
בדרך כלל כבר לא היתה לי סבלנות לענות והייתי קצרה מאוד ועסוקה מאוד.
אלה היו הנקודות שהבנתי שמשהו בי נשבר.
שלא לדבר על סופי השבוע.
כל סוף שבוע מחדש מרגישה שצריכה להספיק הכל מהכל.
כמו חייל שחזר לשוש ויש לו רק 24 שעות להיות בבית.
ובסוף כל מוצאי שבת הייתה תופסת אותי מועקה של ממש, שביזות עמוקה.
שביזות כמו שהייתי מרגישה אי שם בתקופת השירות כמשקית עלייה במחוה אלון שצריכה למחרת לקום ב5 וחצי ולהתחיל במסע החזרה לבסיס.
העבודה שאבה אותי לעשייה 24/7.
מהרגע שהשעון צלצל ב6 בבוקר ועד לשעת ערב מאוחרת הייתי בקצב טורבו.
הרגשתי שהטירוף והעומס מחיים אותי, נותנים לי דרייב.
הרגשתי שאם אספיק את כל המשימות שהיו לי באותו יום אקבל עוד דלק כדי להמשיך קצב.
השלמתי שזאת אני וכנראה זה מה שאני צריכה.
בשנתיים האחרונות הגוף התחיל לאותת שאין יותר דלק לשרוף. יש נזילה.
חשבתי שזה "בקטנה".
התחלתי להתעורר מדי לילה ב2 לפנות בוקר ולפעמים אפילו החזקתי עד 4 לפנות בוקר כי פשוט לא היה בי את הכוח להתמודד עם המקלחת.
כל לילה הייתי מתעוררת מיוזעת, ספוגה במי זיעה של עצמי שדרשו ממני להתפשט ולרוץ למקלחת באמצע ינואר.
כשהבנתי שזה קורה כל לילה אז התחלתי לכוון דוד לאמצע הלילה כדי שלפחות יהיו לי מים חמים.
בדיעבד, הזעות לילה הן ממש לא בקטנה.
לשקול 48 קילו כנראה גם לא היה בקטנה.
ואז הגיעה גרייבס,
אכתוב עליה בפעם אחרת.
חברה משמעותית בסיפור שלי.
הבעיה שאני לא הכרתי משהו אחר.
אם אני לא בעשייה אז אני עצלנית, בטלנית ולא יוצלחת.
אם התפנתה לי משבצת במהלך היום כי אחד התלמידים הפרטיים ביטל שיעור הייתי שמחה כי זה נתן לי עוד זמן לעבוד על המחשב או לבדוק מבחנים.
כל שעה ביום היא קריטית לעשייה!
(הייתי גם מלמדת שיעורים פרטיים אחה"צ כי אי אפשר להתקיים ממשכורת של מורה ב100% מישרה).
היציאה מהמרתון שאליו נכנסתי אפשרה לי להתחיל לנשום מחדש.
כמה חיכיתי לדעת שב1 בספטמבר אני לא מתחילה את שנת הלימודים! רציתי כל כך שקט.
טלפון שקט מהודעות, שקט מהתראות מכל הקבוצות, בלי ריצות. אני רוצה כוח ולא להיות מרוטה.
די,מספיק.
שקט.
ובפעם ראשונה פגשתי את השקט שכל כך ייחלתי לו.
ואף אחד לא אמר כמה הוא מפחיד.
הוא מפחיד פחד מוות.
בתוך השקט מגיעות המחשבות;
למה את לא מקדמת את עצמך? למה את לא לומדת עוד דברים לקראת הלימודים?
למה את מעלה פוסט ואחר כך עוזבת? למה את לא בעשייה?
את לא בחופש הגדול כבר מתוקה. את עצמאית. את צריכה להתחיל לבסס את עצמך.
אז אני בונה לוז לקיץ כדי להשקיט.
6 וחצי בבוקר אקום לאימון, אלמד שיעורים במהלך היום. בין לבין חברה פה, חברה שם, קצת משפחה, נסיעה ועוד נסיעה ועוד נסיעה ועוד.....רק להיות בעשייה. לברוח מהשקט.
אבל אף מפגש ואף משימה לא משקיטה את השקט.
השקט הפנימי שוטף אותי.
בסוף חודש יוני אני מתיישבת לקפה עם החברה החדשה, עם השקט.
ומאפשרת לי ליפול לתוך השקט של עצמי. ללא שליטה.
אני לא שולטת בעצב שתוקף אותי, בדמעות שיורדות, במחשבות שמגיעות, והמון תהיות...
האם בחרתי נכון? אולי זאת היתה טעות לעזוב לגמרי?
השקט מביא איתו מצב רוח שגורם להרגיש אפילו קצת משוגעת.
הייתן מצפות שתכף אכתוב שהגיעה הוסת והכל מובן. אבל הוסת לא מגיעה.
היא לא מגיעה כבר המון זמן.
אני המון זמן כועסת עליה ונלחמת עליה.
אבל היום אני מחליטה שאני לא כועסת יותר.
אני רוצה להבין אותה, להכיל אותה ולנחם אותה.
אולי היא מחכה להגיע כשאבחר להתמודד עם הפחד היותר עמוק שלי ואז נס הבולונז שלי יופיע.
אוגוסט, בערך חודש אחרי המפגש הראשון אני נפגשת עם השקט שוב.
רק שהפעם אני משחררת שליטה ונכנסת איתה לבית הקפה.
בבית הקפה נשארתי כמה ימים. פתאום מעקצץ לי לחזור לשגרה הישנה ואני מנסה להבין למה אני בדיוק מתגעגעת. אז אני נותנת לעצמי להתגעגע ונותנת לתחושות הלא נעימות לעלות ונסחפת לשיחה עם השקט.
בתום הימים והשקט אני מבינה 2 דברים:
1. אני עוד מנסה להבין מי אני ואיך יהיה נכון לדייק את עצמי- זה ייקח זמן!!
2.שאני אמיצה לא על זה שעזבתי, לא על זה שבחרתי בעצמי ולא על זה שהחלטתי לחשב מסלול מחדש
(שניה רגע, זה לא פחות אמיץ)
אלא, אני מרגישה אמיצה על זה ש:
לא הלכתי לבית ספר אחר.
לא בחרתי בעבודה שלא מספקת את הנפש.
לא מילאתי לעצמי את החלל שהתפנה.
אלא,
בחרתי להסתכל פנימה
וזה הדבר הכי מפחיד שעשיתי.
בכל מפגש כזה אני לא אדע מה אני אפגוש ועם מה אני אתמודד אבל ברגע שנתתי לעצמי פעם אחת להכנס לבפנים,
ועכשיו שוב, אני מרגישה קצת יותר מוכנה לפעמים הבאות שיבואו.
והם יבואו,
אני בטוחה.
אני מקווה שבפעם הבאה אפחד קצת פחות לקפוץ פנימה כי אני יודעת שאצליח לצאת.
השבוע האזנתי לפודקאסט של אילור וקים "יוצאות מין הכלל" לפרק בשם: "מפסיקות לרדוף אחרי הדבר הגדול".
אילור דיברה הרבה על התחושות שחוויתי והיא אמרה משפט שתפס אותי חזק והקשבתי לו 3 פעמים.
"אני רוצה להיות מסופקת ומאושרת מהדרך.
אם הדבר שחלמתי עליו יגיע- איזה בונוס!
אבל אני רוצה לקום בבוקר ושיהיה לי טוב.
אני רוצה להיות מאושרת ומסופקת וזה מה שאני מכוונת אליו".
"מה החלום שלך? מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?"
לא הצלחתי לענות.
"אני רוצה שיהיה לי טוב. להיות מסופקת ממה שאני עושה ולהיות בריאה.."
אמרתי לעצמי.
ענת
